<h1>ספר מצות זמניות הלכ' ר"ה שער ראשון</h1>
<h2>דף כו.</h2>
השופר הוא הנעשה מקרני החיות. אבל איזה מן החיות ראוי להעשות מקרנו שופר של ר"ה. כבר נאמר במשנה, כל השופרות כשרים חוץ משל פרה. ונתנו טעם בגמרא לאסור שופר מקרן הפרה משום שאין קטיגור נעשה סניגור. ופירוש זה, שאינו ראוי לעשות מן האויב אוהב, ר"ל אינו ראוי להקדים לפני אלהינו דבר שיהיה בו הזכרת עון, ר"ל מעשה העגל. ומאחר שכונת תקיעת השופר להעלות זכרוננו לפני אבינו שבשמים אינו ראוי שנשים לאמצעי מי שהיה לנו לשטן. אמנם שאר הקרנים בין של יעל או של עז או של איל כשר שיעשה ממנו שופר של ר"ה, אלא שמצוה מן המובחר לתקוע בשופר של איל, לאומרם [ט"ז ע"א] למה תוקעין בר"ה בשופר של איל, אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
<h2>דף כז:</h2>
ומי שהיה בבור או בחפירה ותקע והיה שם אחר עמו ושמע יצא י"ח. אבל מי ששמע חוץ לבור, אם הגיע לו קול השופר יצא, ואם הגיע לו קול הברת הקול לא יצא. והוא לשון המשנה, התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, אם קול שופר שמע יצא, ואם קול הברה שמע לא יצא. ושנו בגמרא, לא שנו אלא לאותם העומדים על שפת הבור אבל אותם העומדים בבור יצאו. והעובר על פתח בית הכנסת או היה בשכונתו ושם כונתו לשמוע השופר יצא י"ח ואם לא כיון לא יצא. וזה אומרם, היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. ובלבד אם היה עובר, אבל אם עמד יצא ידי חובתו. וזהו שאמרו בירושלמי [פ"ג ה"ז], לא אמרן אלא בעובר אבל בעומד חזקה שיכוין.
ואם צפהו זהב במקום הנחת פה בעת התקיעה פסול ובמקום אחר כשר. ואם צפהו בזהב כולו מבפנים פסול. ואם כסהו זהב מבחוץ, במקום הנחת הפה פסול, שלא במקום הנחת הפה כשר. צפהו זהב מבפנים פסול, מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול ואם לאו כשר. ומי שהביא שופר בתוך שופר ותקע בהם, אם נשמע קול החיצון פסול ואם קול פנימי כשר. וזה אומרו, נתן שופר בתוך שופר, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא.
ואם נסדק השופר לארכו ודבקו פסול, ואם נסדק לרוחבו ונשאר ממנו יתר על הסדק או למטה ממנו שיעור טפח כשר, ואם לאו פסול. וזה בענין שיאחזנו בידו באמצע ויראה על ידו ותחת ידו. והוא אומרם כדי שיאחזנו ויראה ממנו לכאן לכאן. ואם גרדו מבית או מבחוץ אפילו השיבו דק עד מאד כשר. והוא אומרם, גרדו והעמידו על גלדו כשר. ואמרו בירושלמי [פ"ג ה"ז], לא אמרן אלא גרדו, אבל הפכו פסול. והפכו יהיה באחד משני פנים, או שישיב חיצונו לפנים ופנימי לחצונו, או שהרחיב הפה הצר, וקיצר את הרחב. ולזה אמרו בתלמוד, הפכו ותקע בו לא יצא, אמר רב פפא לא תימא דהפכיה (כתקונא) [ככתונא] אלא אפילו הרחיב את הקצר ויקצר את הרחב, מ"ט דכתיב והעברת, דרך העברתו. ואם היה ארוך וקציר כשר.
ואם ניקב וסתמו במינו כשר, ובלבד שנשאר רובו שלם. אך אם סתמו בדונג או בזולתו מכדומה לו פסול אפילו נשאר רובו שלם. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, וכתב, ניקב וסתמו במינו רבי נתן אומר כשר, שלא במינו פסול. והא דאמרינן במינו כשר והוא שנשתייר רובו, מכלל דשלא במינו אפילו נשתייר רובו פסול. וזולתו מן הפסקנים פסקו הפך סברתו זאת. וכל זה על מנת שלא תפסד התקיעה בסבת הנקב, כי סתם משנה ניקב וסתמו אם מעכב התקיעה פסול ואם לאו כשר. ומי שניקב ראש השופר בלי שיוציא זכרותו של קרן ותקע בו יצא ידי חובתו. והוא אומרו, קדחו בזכרותו ותקע בו יצא ידי חובתו שמין במינו אינו חוצץ.
<h2>דף כח.</h2>
ואסור לתקוע בשופר של ע"ז מפני שהוא מאיסורי הנאה. עם כל זה אם תקע בו יצא, כי המצות לאו ליהנות ניתנו. ולזה הענין [—הטעם] עצמו מי שנשבע שלא יהיה נהנה מחבירו מותר שיתקע לו שופר של מצוה, כי אין כונת המצוה ליהנות.
<h2>דף כט.</h2>
ולא יצא ידי חובתו בתק"ש עד שיכוין השומע והתוקע. וידוע הוא כי מי שתוקע לצבור כונתו היא להוציא י"ח לכל השומעין. וזהו אומרם, נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע והני מילי ביחיד אבל בצבור כיון דדעתיה לכולי עלמא לא בעינן עד דמתכוין ליה. ומי ששמע שופר מחרש שוטה וקטן לא יצא, דלאו בני כוונה נינהו וכמו כן מי ששמע מאשה לא יצא כי עיקר יש לנו, כל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן ולא יצא ידי חובתו. מי ששמע קול שופר בלילה [לא יצא]. למה שכתוב יום תרועה יהיה לכם. ואמרו [כ"ח ע"א] בלילה לאו זמן חיובא הוא.
<h2>דף כט:</h2>
ותקיעת שופר אינה דוחה את השבת, לאומרם במשנה, י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה. ואמרו עלה לזה אמר רבא לפי שאין הכל בקיאים בתקיעת שופר גזרה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד"א בר"ה וילך אצל בקי ללמוד. וכתיב בפרשת אמור אל הכהנים, זכרון תרועה מקרא קדש, רמז לי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת שאין זמן התרועה אלא הזכרון בלבד. וכתיב בפרשת פנחס, יום תרועה יהיה לכם, רמז לי"ט של ר"ה בשאר ימי השבוע שהיא תרועה בו בפועל. וזה אומרם כתוב אחד אומר זכרון תרועה מקרא קדש וכתוב אחד אומר יום תרועה יהיה לכם, הא כיצד י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת זכרון תרועה, חל להיות בשאר ימי השבוע יום תרועה יהיה לכם.
<h2>דף לב:</h2>
וכמו כן אין מחללין המועד לתקן השופר ולא ללכת לשמוע חוץ לתחום, כי תקיעת שופר מצות עשה בלבד, ושביתת י"ט עשה ולא תעשה מצות עשה אמרו יהיה לכם שבתון, ולא תעשה כל מלאכת עבודה לא תעשו, ועיקר יש לנו לא אתי עשה גרידא ודחי את לא תעשה ועשה. ולזה אמרו במשנה, שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ואין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום לא תעשה ולא בדבר [שהוא] משום שבות, אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין יתן.
<h2>דף לג:</h2>
תקיעת השופר, לשון המשנה כך סדר תקיעות שלשה של שלש, שיעור תקיעה כדי שלש תרועות. ופירשו בגמרא שיראה בזה שיעור שלש תקיעות כשלש תרועות תצא מזה ששיעור תקיעה כשיעור תרועה. ואמרו שיעור תרועה כשלש יבבות. ומפני שנשכחה הקבלה באורך הגלות אנו מסופקים בתרועה אם צריכה להיות כמו יללה, והוא הנקרא תרועה בלשוננו, או אם היא שלשה שברים, דמות התנשם. ולכן תקנו שלשה שברים ותרועה. והוא אומרם [ל"ד ע"א], התקין ר' אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה, והוא סימן קשר"ק. וחששנו שמא התרועה האמיתית היא שלשה שברים, ולא יללה. לכן תקנו סימן קש"ק, תקיעה שלשה שברים תקיעה. אחר כן חששו שמא התרועה האמיתית היא יללה ולא שלשה שברים, לכן תקנו סימן קר"ק, תקיעה תרועה תקיעה. ותקנו לתקוע כל סימן מאלו השלשה סימנים הנזכרים שלש פעמים אחר קריאת ס"ת. והצבור יושבים. וחייב התוקע לברך קודם התקיעה בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר ושהחיינו.
והתרועה אין לה שיעור למעלה, וכל מה שיאריך בה ה"ז משובח. ואם חסר אחד משלשה שברים לא יצא וחייב לחזור לראש התקיעה. ואם תקע ארבעה שברים לא יזיק כלל. וצריך להיות התרועה פשוטה לפניה פשוטה לאחריה. ואם הפסיק בינתים בשום דבר, כגון שתקע פשוטה פסולה וכבר קלקל כל הסדר וחוזר לראש. ואין לחוש מה שאיחר בין חלקי התקיעה, ואמנם נחוש לסדר ולסמיכה שלא לשנות. והוא אומרם, א"ר יוחנן שמע תשע תקיעות [בתשע שעות] ביום יצא, ואמרו והוא ששמען על הסדר. וכתב ר' שמשון ז"ל שצריך שלא יאריך באחד מן השברים כשיעור שלש (ברכות) [יבבות], כדי שלא יהיה השבר תקיעה. וכתב רבינו יעקב ז"ל כי שלשה שברים ותרועה של סימן קשר"ק חובה להיותם בנשימה אחת, מפני שכולם יכללם שם תרועה. ואם לאה [—עיף] ונחלש מלהשלים התקיעה ישימו אחר במקומו שישלימנה מן המקום שפסק. ולא יברך אלא אם לא היה נמצא שם בשעת הברכה שבירך הראשון שחייב לחזור ולברך.
והתקיעה על סדר הברכות שלשה סימנים. פעם אחת בלבד סימן קשר"ק על מלכיות, וסימן קש"ק על זכרונות, וסימן קר"ק על שופרות. והנכון היה לתקוע כל סימן שלש פעמים, אבל הואיל ועיקר לנו [ל"ד ע"ב] שהברכות אינן מעכבות את התקיעות, כבר יצאו הצבור ידי חובתם בתקיעות שתקע מיושב. ולכן די שיתקע על סדר הברכות כל סימן פעם אחת. וכתבו קצת הגאונים ז"ל כי מי שמדבר בין תקיעות שמיושב ובין תקיעות שמעומד שטעה. אך אינו צריך לחזור הברכה.
ומחיובי שמיעת השופר שלא יחשוב אדם בשומעו את קול השופר באזניו כמי ששומע קול חצוצרות או קול מיני זמר, כמו אל נפק או אל בוק שקורין בלשון ערבי, אך צריך שיהא חרד בשומעו כאדם ירא ומפחד ומכוון שהוא להעיר הנפש ולהזכירה ליום הדין. ושיחשוב שהאדם באותו היום בסכנה גדולה שדנין אותו לחיים או למות. כמו שאמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. וזהו ענין אשרי העם יודעי תרועה ר"ל התעוררות לעם שיתאמת להם מה היא הכוונה בחיוב התרועה וידעו אמיתתה ושיעור רשומה. וארז"ל מפני שהתרועה התעוררות לתשו' תקנו פשוטה לפני' ופשוטה לאחרי'. והן שלש הערו' על שלשה תנאי התשו'. התקיעה הראשונה הערה על שיעור החטאים, להוכיח אדם לנפשו ולגלות לעצמו מה שהרבה מן המרדים והפשעים, ככתוב קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם, כדי שיזדמן להכין עצמו לתשובה, כמו שתוקעין אנשי המערכה להזדמן למלחמה. אחר כך התרועה, להכניע הנפש, שהיא כמו אנחה ונהי לנחמו בבכיה ודאגה על רוב עונותיו ולהפחיד יצה"ר, כמו שעושין אנשי המלחמה להפחיד אויביהם. ואין אויבים [כמו] יצר הרע. אחר כך התקיעה השלישית, הערה לתנאי השלישי, והוא התפרדו מן העונות ושום על לבו שלא לחזור להם לעולם, כמו שתוקעין הלוחמים בשובם ממערכת המלחמה.
ולתקיעת השופר בזה החג יותר משאר החגים יש לזה [כמה] טעמים. הראשון, שהוא יום התחלת בריאת העולם, כמו שאנו אומרים בו, זה היום תחלת מעשיך. וכמו כן המלכים בתחלת המשח אותם תוקעים לפניהם בחצוצרות ובמצלתים, לפרסם במדינה ענין מלכותם. וכמו כן נמליך אנחנו עלינו את האלהים בר"ה, כמו שאמר דע"ה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך י"י. ועוד כי ר"ה התחלת עשרה ימי תשובה, ותוקעין בו בשופר, לקרוא ולהכריז על ראשנו, שהוא במדרגת הקורא והכרוז, שמכריז מי שרוצה לעשות תשובה ישוב ואם לאו לא יאשים כי אם לעצמו. ואין אזהרה חזקה מזו. וענין אחר, כדי שיזכור לנו אלהינו עקידת יצחק שמסר עצמו לשמים. ונלמוד אנחנו ממעשיו ונמסור עצמינו על קדושת שמו. וענין אחר, כשנשמע השופר נחרד ונכנע לפני אלהינו, כמו שהוא קול השופר בטבעו יחריד ומפחיד, ככתוב אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו. ונזכור ליום הדין, שנאמר כי קרוב יום י"י הגדול קרוב ומהר מאד יום שופר ותרועה. ועוד כדי שנזכור מעמד הר סיני, שנאמר בו וקול שופר חזק מאד. ונקבל על עצמינו מה שקדמו אבותינו לקבל על עצמם נעשה ונשמע. ובכל זה יש תועלות גדולות וטובות רבות בתקיעת שופר בזה המועד. וחכמת אלהינו גדולה ונשאה ממה שנוכל אנחנו לזכור בשכלנו.
